בחיי היומיום אנו נתקלים לעתים קרובות במאפיין כמו אזור. לדוגמא - שטח השולחן, הקירות, הדירה, המגרש, הארץ, היבשת. היא חלה רק על משטחים שטוחים ושטוחים בתנאי שניתן להגדיר לפי אורך/רוחב, רדיוס/קוטר, אלכסונים, גבהים וזוויות.
חלק שלם של גיאומטריה מוקדש לכך, בוחן דמויות מישוריות: ריבועים, מלבנים, טרפזים, מעוינים, עיגולים, אליפסות, משולשים - פלנימטריה.
רקע היסטורי
מחקרים ארכיאולוגיים מצביעים על כך שהבבלים הקדמונים הצליחו למדוד את שטח הפנים לפני 4-5 אלף שנה. הציוויליזציה הבבלית מיוחסת לגילוי ויישום של מאפיין מתמטי זה, שעליו נבנו לאחר מכן החישובים המורכבים ביותר: מגיאוגרפי לאסטרונומי.
בתחילה, שטח שימש רק למדידת קרקע. הם חולקו לריבועים באותו גודל, מה שפשט את החשבונאות של אדמות יבולים ומרעה. לאחר מכן, המאפיין שימש באדריכלות ובתכנון עירוני.
אם בבבל המושג "שטח" היה קשור באופן בלתי נפרד עם ריבוע (לימים - מלבן), הרי שהמצרים הקדמונים הרחיבו את ההוראה הבבלית ויישמו אותה על דמויות אחרות, מורכבות יותר. אז, במצרים העתיקה הם ידעו לקבוע את השטח של מקביליות, משולשים וטרפזים. זאת ועוד, לפי אותן נוסחאות בסיסיות הנהוגות כיום.
לדוגמה, שטחו של מלבן חושב כאורך כפול רוחבו, ושטח משולש חושב כמחצית מהבסיס שלו כפול גובהו. כאשר עובדים עם דמויות מורכבות יותר (פוליהדרות), הן חולקו תחילה לדמויות פשוטות, ולאחר מכן חושבו באמצעות נוסחאות בסיסיות, תוך החלפת הערכים הנמדדים. שיטה זו עדיין משמשת בגיאומטריה, למרות נוכחותן של נוסחאות מורכבות מיוחדות עבור polyhedra.
יוון והודו העתיקה
מדענים למדו לעבוד עם דמויות מעוגלות רק במאות III-II לפני הספירה. אנחנו מדברים על החוקרים היוונים הקדומים אוקלידס וארכימדס, ובפרט על היצירה היסודית "התחלות" (ספרים V ו-XII). בהם, אוקלידס הוכיח מדעית ששטחי המעגלים קשורים זה לזה כריבועי הקוטר שלהם. הוא גם פיתח שיטה לבניית רצף של אזורים, שככל שהם גדלים, "ממצים" בהדרגה את השטח הרצוי.
בתורו, ארכימדס חישב לראשונה בהיסטוריה את שטחו של קטע של פרבולה, והעלה רעיונות חדשניים בעבודתו המדעית על חישוב סיבובי הספירלות. לו שייך התגלית הבסיסית של עיגולים חרוטים ומוקפים, שברדיוס שלהם ניתן לחשב את השטחים של צורות גיאומטריות רבות בדיוק רב.
מדענים הודים, לאחר שלמדו מהמצרים והיוונים הקדמונים, המשיכו במחקרם במהלך ימי הביניים המוקדמים. אז, האסטרונום והמתמטיקאי המפורסם ברהמגופטה במאה ה-7 לספירה הציג מושג כזה כמו "חצי-היקף" (מסומן כ-p), ובאמצעותו פיתח נוסחאות חדשות לחישוב מרובעים שטוחים הרשומים במעגלים. אבל כל הנוסחאות הוצגו ב"מטרי" ובעבודות מדעיות אחרות לא בטקסט, אלא בצורה גרפית: כתרשימים ושרטוטים, וקיבלו את צורתן הסופית הרבה יותר מאוחר - רק במאה ה-17, באירופה.
אירופה
אז, בשנת 1604, שיטת התשישות שגילה אוקלידס הוכללה על ידי המדען האיטלקי לוקה ולריו. הוא הוכיח שניתן להקטין את ההבדל בין השטחים של דמות כתובה לדמות מוקטן מכל שטח נתון, בתנאי שהם מורכבים מקביליות. והמדען הגרמני יוהנס קפלר (יוהנס קפלר) חישב לראשונה את שטח האליפסה, שהיה צריך למחקר אסטרונומי. המהות של השיטה הייתה לפרק את האליפסה לקווים רבים בצעד של מעלה אחת.
נכון למאות ה-19-20, המחקרים על שטחי הדמויות השטוחות מוצו כמעט והוצגו בצורה שבה הם עדיין קיימים. רק גילויו של הרמן מינקובסקי, שהציע להשתמש ב"שכבה עוטפת" לדמויות שטוחות, אשר בעובי שואף לאפס, יכולה להיחשב חדשנית, מאפשרת לקבוע את שטח הפנים הרצוי בדיוק רב. אבל שיטה זו פועלת רק אם נצפתה תוספת, ואינה יכולה להיחשב אוניברסלית.